למרות שחשבתי שאחרי הסרט, ואחרי כתיבת הביקורת, אוכל לישון שנת לילה רגועה, בכל זאת חלמתי חלום ארוך, שעוסק בשואה. אני בוחרת להביא לכם אותו, בהיות חלום מעין "סרט", שכל אדם מפיק מדי לילה, ביצירתיות רבה, תוך המחזה ויזואלית של סיפור, עמוס רגש ודימויים.
מבחינתי החלום, "הסרט", היה המשך חשיבה ועיבוד של שאלות הנוגעות לזהות יהודית, טבעה של האנושית, ומוסר, שעלו אצלי בעקבות הצפיה.
החלום:
בחלום אני בחור צעיר, ואני באושוויץ. אושוויץ היא באיזור עצום, מרתפי, שחור משחור, ובו כל אדם לעצמו, ממלמל, או מתכנס, מטורפים, מפוחדים, בסכנת חיים מתמדת, אני מחפש איך לא לבלוט, איך להישאר בחיים, אבל לא מסוגל לחשוב שאצליח להחזיק מעמד שם חודשים, עד שבסוף אהיה ל"מוזלמן", ואיך אחזור מאותו מצב לחיים.
אני מתהלך בחשכה ומבחין בדלת, בגומחת קיר או בסמטה, שמובילה לחדר מדרגות, רחב ידיים, ריק, חשוך. אני עולה למעלה, יש בקומה העליונה, מאחורי דלתות סגורות מסיבה של הקצינים ובני המשפחה שלהם. יש מוסיקה וריקודים בפנים. אני יושב בחדר המדרגות, מול חלון שמשקיף החוצה. אפילו לא מצליח לחשוב מה אגיד אם יראו אותי או יתפסו אותי.
מתישהו מופיעים נער ונערה, צעירים, אח ואחות, ואני חושב שהם באים מתוך המסיבה. אנחנו משוחחים ומתיידדים. דמותי שואלת את הנערה מתישהו במה היא מאמינה, מה הערכים שלה, והנער עונה במקומה בנוקשות - "היטלר הוא המודל שלנו". היא אחריו, חוזרת כמו הד. אני שואל בכל זאת: מה הערכים בהם היא מאמינה?
אנחנו יוצאים החוצה ויושבים על ספסל בחוץ, ברחוב. אני רוצה לשאול את הנערה אם היא הולכת לים, אוהבת את הים, אבל אז דמותי מבינה שאני כלל לא יודע אם יש או אין בברלין חוף ים, ואני לא רוצה להפליל את עצמי (שיוודע להם שאני לא גרמני מקומי) אז אני שואל באופן כללי: "את אוהבת את הים"? והיא עונה "כן, את החוף בבנימינה". ואז נבהלת - משום שהסגירה את הקשר שלה לארץ ישראל. אני עושה עצמי כאילו אני לא יודע איפה זה ושואל: "איפה זה החוף בבנימינה"? והיא אומרת משהו, איזה שם בסינית, כאילו בנימינה זה בסין...
דמותי אומרת: "יש לי קרובי משפחה בחיפה". וככה כולנו מבינים שאנחנו "באותו צד". ואז הם כבר צריכים לברוח, הם כנראה חיים באיזור מסויים, באיזור של המשרתים, אמא שלהם מבשלת לקצינים, וככה הם שורדים.
ואז, אין ברירה, עלי לחזור לדלת שמובילה לאושוויץ. והחזרה אחרי ההמצאות בחוץ, נוראית עוד יותר. חשוך, מחניק, מזוהם, מטורף, מלא עשן, ואין תקווה. אני לא רוצה להיות שם, בפנים זה המוות.
בהמשך החלום, אני שוב בחוץ, ותופס אותי קצין צעיר. למרות שהמראה שלי אינו מסגיר אותי, וההתנהגות שלי בטוחה, "ארית", הוא מתעקש לראות האם יש לי מספר על היד. האזור ביד קצת מאובק, ולרגע אי אפשר לראות אם יש מספר. הוא מתעקש שאנקה אותו, ואני נושך את היד, במטרה להעלים את סימני המספר, ולרגע אני חושב שהוא לא יראה, אבל אז הוא רואה את המספר - שמופיע בספרות כתמתמות דהויות - ואני מתחיל להתחנן בדמעות:
אני אומר לו שיבוא איתי, שיראה מה קורה שם, שאם ידע, לא יוכל להמשיך, שהוא יבין.
הוא לא רוצה, לא מגיב לכך. דמותי בחלום חוזרת על כך מספר פעמים, שאם רק יבוא ויראה, אז הוא ידע, שזה נורא. בסוף הוא מעמיד פנים שהוא נמלך בדעתו ואומר "בסדר, בסדר", ונותן לי שמיכת צמר כמו של אסירים, ואומר לי להסתלק משם.
אבל אני ראיתי את "הסרט" הזה. פתאום זה הופך להיות סרט, שאני כבר יודעת את סופו. בסרט דמותי, מתוך נדיבות ורחמים, נותנת את השמיכה לאיש זקן לידו אני עוברת, ואז בלילה, באים הקצינים עם הכלבים, ולוקחים אותו ולא אותי, בגלל הריח שאותו קצין צעיר החדיר אל תוך אותה שמיכה.
אז אני חושבת: ומה יקרה אם אזרוק את השמיכה החוצה? האם זה יוכל לשנות את הסרט? הרי הקטעים האחרים בסרט מצולמים כבר, וזה רק ייצור סרט מוזר כזה, שאין בו המשכיות הגיונית...
בהמשך החלום אני מתכנן בריחה, וברחובות העיר אני פוגש בנערה מתחילת החלום, היא הופכת לאהובתי, אנחנו מסתובבים שלובי זרוע בעיר, מפוחדים ומסתתרים, יש לה סכין, ואני מציע לה לעלות לישראל. אומר לה: "בואי נפליג, דרך קפריסין", אך אז אני נזכר באניות הפליטים ובגורל חלקן בהגיען לחופי ישראל, ומציע שאולי נסע ברכבת.
היא אומרת משהו על כך שלא יכולה לנסוע, שהמשפחה שלה עדיין כאן, ולמרות שברור לי שזה אבוד, שהסיכוי שהם ינצלו מאושוויץ קלוש, בחלום עוברת אצלי המחשבה - מי אני שאקח לה את התקווה שהם, כמותה, יצליחו להינצל?
חזרה
