הארי פוטר וגביע האש
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 9/12/05

מכל סרטי הארי פוטר, דווקא ב"הארי פוטר וגביע האש" צפיתי בלי שזכרתי יותר מדי מהמתרחש בספר. כנראה בגלל זה מצאתי את עצמי מופתעת מהמתרחש, ולרגעים אף מתוחה. למעשה, ההפתעה הראשונה שלי היתה מכך שהילדים (הארי, הרמיוני, רון וגם שאר התלמידים) כבר לא נראים כמו ילדים. פשוט גדלו ונכנסו בסערה לגיל הנעורים, ובהתאם, הסרט נוגע הרבה יותר בשאלות שקשורות לחברויות, אהבות, וכל מה שקשור ליחסים שבינו לבינה.

הלכתי לסרט עם ניצן, חובבת ספרי הארי פוטר וחובבת קולנוע בכלל. האולם היה מלא לחלוטין וזה לא הדבר הכי אידאלי כאשר מדובר בסרט לכל המשפחה... מהר מאד הבנו שעלינו לצאת במלחמה (חרישית ומנומסת) על הזכות לשקט בזמן הצפייה. אחרי כמה בקשות, הבהרות, והערות, הצופים שלידנו הפסיקו לשוחח בקול רם, ונדמה לי שאפילו הצלחתי לגמול נער מתבגר ממנהג מגונה של "פקיקת" פרקי הידיים ("לעשות קנאקים" בעברית צחה). מי אמר שטיפול התנהגותי (בקולנוע) לא עובד?

הסרט מתחיל, כרגיל, מחוץ לגבולות הוגוורטס. משפחת וויזלי, יחד עם הארי והרמיוני, משתמשת במפתח מעבר כדי להגיע ישירות לתחרות הקווידיצ' העולמית - אירוע מרגש, שבספר נפרש על פני בערך 100 עמודים, ובסרט, על פני דקות ספורות - וטוב שכך. במהלך תחרות הקווידיצ' מופיעה קבוצה של "אוכלי מוות", הלא הם תומכיו של וולדמורט ומציתה אש במחנה האוהלים של באי התחרות. זמן קצר לאחר מכן מתגלה בשמיים הסימן של וולדמורט, אות לכך שהוא מנסה לחזור. הסרט ממשיך בהוגוורטס, והשנה אינה ככל שנה, השנה נערכת בהוגוורטס תחרות הקוסמים המשולשת עם "גביע האש" ומשימות מסוכנות. לכבוד התחרות מתארחים בהוגוורטס תלמידי שני בתי ספר נוספים לקוסמות: בובטון - בית הספר הצרפתי לקוסמות, ודומשטרנג - בית הספר הבולגרי לקוסמים. הצרפתיות הינן נאות ומלאות קסם, והקוסמים הבולגרים חסונים וגבריים. אחד מהם הוא "ויקטור קרום" - שחקן קווידיצ' נודע של נבחרת בולגריה, המעורר פעימות לב מואצות אצל הבנות (כולל הרמיוני).

בתחרות הקוסמים המשולשת יכולים להשתתף קוסמים מעל לגיל שבע עשרה בלבד, אבל באורח קסום וחשוד (כמו רב הדברים בספר) שמו של הארי מוכנס לגביע, והוא נבחר להשתתף בתחרות המסוכנת, שמצריכה ממנו היכרות עם קסמים רבים שטרם למד. מישהו מסתורי מאד רוצה שהארי ישתתף בתחרות, אבל מדוע? התחרות מכניסה הרבה מתיחויות ואי שקט לחבורה. תחרות ומריבות בין הארי לרון, כעסים והעלבויות בין רון להרמיוני, וניצוצות של התאהבות בין הארי לבין צ'ו. כל הרעש הגיל התבגרותי הזה מתרחש על רקע "הנשף" אליו הם צריכים להגיע בזוגות, דבר שמספק קטעים מצחיקים ומהנים.

לדעתי מדובר בסרט הטוב ביותר בסדרה עד כה. הסרט הצליח לעורר בי תגובות שונות: צחוק, צמרמורת ושיער סומר, ואפילו בכי. הדבר היחיד שחשבתי שבאמת חסר בסרט, הוא שיקוף העולם הפנימי של הדמויות דרך אמצעים קולנועיים. ואני יכולה להסביר!

סרטי הארי פוטר, כולם, והאחרון אינו שונה, מציגים את ההתרחשויות מנקודת מבט קולנועית חיצונית: הם מראים את ההתנהגויות ואת הבעות הפנים של הדמויות, הם מציגים דיאלוגים, ומתוך כך אנו הצופים מבינים מה עובר על הדמויות. לעומת זאת יש סרטים, לדוגמה "שר הטבעות", שעושים מאמץ גדול להמחיש לצופה מה עובר על הדמויות גם באמצעים קולנועיים אחרים, כמו האופן השונה שבו העולם נראה בעת שעונדים את הטבעת, "הזיות" שונות שיש לדמויות וארוגות בתוך הסרט, וכן שימוש בעריכה ובמוסיקה באופן מסויים. כל אלה מאפשרים לנו לראות ולחוש את הדברים כאילו היינו ממש בתוך הדמות עצמה. שיטה אחת מתבססת על יכולות המשחק של השחקנים, ועל כך שההעמדה עצמה של הסיטואציה תבהיר לצופה מהם הרגשות והמחשבות שהדמויות חוויות, שיטה אחרת עושה שימוש יותר נרחב בכלים קולנועיים (זוויות צילום, עריכה, תאורה, פס קול וכו') כדרך להעברת העולם הפנימי. בעיני סרטי "שר הטבעות" הם מלאי מעוף בזכות השימוש בכלים של המדיום הקולנועי באופן יצירתי, ואילו סרטי הארי פוטר נשארים בתוך גבולות הספר. כאשר העיבוד הוא מהספרות לקולנוע, חשוב מאד למצוא את הדרך להמשיך ולהעביר את המחשבות של הדמויות, שמתוארות ללא כל קושי בכתיבה אך פחות נגישות לצופה בסרט.

"הארי פוטר וגביע האש" מצליח להציג את העולם והסיפור בצורה קולחת, זורמת, מרתקת. זה הופך את הסרט למהנה מאד, עם זאת, עדיין הייתי שמחה יותר לראות סרט שמפרש את הספר בצורה מעט יותר חופשית, ומעז לשחק עם המדיום הקולנועי כדי להראות לנו משהו שלא ידענו קודם.