חתונת הרפאים
נכתב ע"י יעל בתאריך 22/10/05

"חתונת רפאים", סרטו האחרון של טים ברטון ("המספריים של אדוארד", "סליפי הולו", "צ'רלי והשוקולדה") הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. לרב אני לא הולכת בפסטיבל לסרטים שלאחר מכן יוקרנו בבתי הקולנוע (זה קצת בזבוז), אך כל מיני נסיבות הביאו לכך שבכל זאת המרתי את אחד מהכרטיסים שרכשתי מבעוד מועד לסרט המדובר.

יום שבת אחר הצהריים. שמש, אבל כבר לא חם, סתיו אבל עדיין לא זועם, שמיים כחולים, די כמו בדרום צרפת, והרבה אנשים מטיילים בנחת ונראים מרוצים. פסטיבל! האמת? קשה לי להבין מדוע חיפה היא עיר כל כך שוממת כל ימות השנה, ורק במהלך שבוע אחד, יוצאים מ"חוריהם" כל עכברי העיר ונהנים מאירוע חי ותוסס, תרבותי ואפילו רב תרבותי. שבוע אחד בשנה יש לנו חיפה - כמעט "קוסמופוליטית". אחר כך, חוזרים לשגרה... אני חושבת שחסר בחיפה כח יוזם ומארגן, שיביא עוד תרבות ואירועים, שיקיים שווקים על בסיס קבוע בגן "מניה שוחט", לעודד קצת את המזרקות העצובות ואת הבריכה הדלוחה אליה מותזים המים בחוסר חדווה (מי שמכיר את הגן פשוט חייב להבין על מה אני מדברת...)

"חתונת רפאים" בצד של החיים, נראה כמו חיפה כשזו אינה במיטבה - קודר, משמים, חסר שמחת חיים. בצד של המתים, לעומת זאת, "החיים" נראים כבר הרבה יותר צבעוניים, מלאי התרחשות ופעילות, בקיצור - פסטיבל. ויקטור (בקולו של ג'וני דפ) וויקטוריה (בקולה של אמילי ווטסון) מיועדים להינשא זה לזה. השידוך עם ויקטוריה בת האצילים, אמור לשפר את המעמד החברתי של הוריו של ויקטור, בני המעמד הנמוך, ואילו הוריה "האצילים" של ויקטוריה, מסכימים לשידוך "הירוד" בניסיון נואש שלא לחשוף את העובדה שהם חסרי כל, תוך תקווה להינצל מחיי עוני. משקל כבד מונח על כתפי נער ונערה צעירים, שאפילו אינם מכירים זה את זו...

למרות שני זוגות ההורים הנאלחים, המפגש בין ויקטור וויקטוריה נראה כמו התחלה של ידידות נפלאה, ולא פחות חשוב - רומן מבטיח. הבעייה נוצרת כאשר ויקטור, בטעות (בחיי! בחייו!) מתחתן עם אשה אחרת... גוויה. (באנגלית הסרט נקרא the corpse bride - "הכלה הגוויה"). הגוויה, שנקראת אמילי (הלן בונהם-קרטר), נראית דווקא די חמודה וסימפטית בשביל גוויה, והיא כל כך מאושרת על שמצאה חתן נחמד כמו ויקטור. למותר לציין שהיא לא ממש נלהבת לוותר עליו.

"חתונת רפאים", הינו סרט אנימציה נאה למראה, ויותר משהוא דרמטי או מפחיד הוא הומוריסטי. נהניתי מהבדיחות, אבל הרבה משחקי מילים סביב חיים ומוות היו מאד צפויים, וצפוי זה לא מתכון למצחיק. נהניתי מהחזות של הסרט, אבל האמת היא ש"הסיוט שלפני חג המולד" היה (למיטב זכרוני) די דומה, כך שזה לא היה משהו "חדש" שטרם ראיתי [ברטון כתב והפיק את "הסיוט"]. נהניתי מכך שזה היה סרט קליל, ולא ארוך, אבל לטעמי לא היה בסרט שום דבר ממש מלהיב, מרתק או חדשני. אתן לכם דוגמה: הסרט הוא מאד מוסיקלי (וזה טוב), ולא פעם ולא פעמיים קמים השלדים ומתחילים לשיר ולבצע קטעי ריקוד שונים, אבל המוסיקה נשמעה לי כמו משהו שכבר שמעתי עשרות פעמים (דני אלפמן, המלחין אחד והיחיד), ולמעשה לא היה לי כח לכל השירים והריקודים... זה מזכיר לי שגם בסרט הקודם של ברטון "צ'רלי והשוקולדה" לא במיוחד התלהבתי כשהאומפה לומפה התחילו לשיר ולפזז, וזה לא אופייני לי - אני אוהבת קטעים מוסיקליים. המסקנה שלי היא שברטון עשה סרט שהיה לו קל לעשות, ולא משהו חדשני. זה לא דבר רע לעשות את מה שאתה עושה היטב (והסרט הזה עשוי היטב!) אבל החדשנות, החתרנות, הדבר הזה שגורם לך להגיד "אה!" לא נמצא בסרט הזה. לא עבורי בכל אופן.

בכל זאת, למרות הביקורת שיש לי, נהניתי מהסרט ומן האווירה. אני אוהבת לצפות בסרטים באולם הגדול של האודיטוריום (שלרב יש בו רק קונצרטים והופעות), יחד עם קהל של צופים שברור שהם אוהבים קולנוע. זה נעים גם לצאת מהאולם החשוך ולראות שהשמיים עדיין כחולים, ולשאוף אויר נקי של סתיו (שעדיין לא זועם) וללכת ברגל, לאט לאט, כמו שלכת.